אימוץ ילדים

אימוץ ילדים

אימוץ ילדים הוא סיטואציה של העברת קטין מבית משפחתו הביולוגית, לידי משפחת אומנה או משפחה מאמצת. המקרים שבהם משפחה ביולוגית מוסרת את ילדה לאימוץ, הם מקרים חריגים וקשים, גם מבחינה רגשית, אך הדבר לעיתים נעשה בשל קושי כלכלי או נפשי, או נטישה של הורה אחד, שמקשה על ההורה שנותר לגדל את ילדם. הליך אימוץ הינו מורכב ומדוקדק מאוד, והסמכות לנהל את ההליך, לשפוט ולתת צו אימוץ, שמורה לבית המשפט לענייני משפחה. החוק המסדיר בישראל את דיני האימוץ, הוא חוק האימוץ, תשמ"א – 1981. במאמר זה נסקור את העקרונות בחוק האימוץ ונציג ידע כללי בנושא, אך נעיר כי המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי אצל עורך דין משפחה.

עקרונות בחוק האימוץ:

חוק האימוץ, מתווה מספר עקרונות יסוד, כאשר העיקרון הבסיסי בסעיף 1, הוא כי אימוץ יכול להיעשות רק לפי צו של בית משפט, ובהתאם לבקשה של מאמץ. כמו כן, סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, קובע כי בכל שלב ובכל החלטה שקשורה לאימוץ, בית המשפט ישקול תמיד את טובת הקטין.

הבה נתעכב מעט על המונח "טובת הקטין". זהו מונח שגם מאוד רלוונטי לתחום הסדרי השהות כאשר מדובר בהורים גרושים, וככלל, זה מונח שחוזר הרבה בתחום דיני המשפחה. טובת הקטין נבחנת תמיד בהתאם לנסיבות. טובה של קטין אחד, אינה טובתו של קטין אחר.

התנאים של קטין אחד, לא תמיד זהים לתנאי המחייה של קטין אחר. בית המשפט תמיד בוחן את טובת הקטין, בהתאם לנסיבות הקיימות וליכולת הכלכלית של בני הזוג וההורים המאמצים, וכן הוא בוחן את הצרכים של הקטין הספציפי. כמובן שבמסגרת בחינת טובת הקטין, נבדק המינימום ההכרחי מבחינה כלכלית, כאשר טובת הקטין תמיד תיגזר מנסיבות החיים שלהן הוא רגיל ולתוכם הוא נולד.

בהקשר לטובת הקטין, סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, גם מגדיר בדיוק את השיקולים אשר בית המשפט לענייני משפחה צריך לבחון. הסעיף קובע כי על בית המשפט לבחון את הזכויות של הקטין, את הצרכים שלו וגם את האינטרסים שלו.

בין היתר, עליו לבחון את היציבות של הקטין וגם לדאוג ולפעול לצמצם את העברתו ממשפחה אחת לאחרת וממקום למקום. קטינים תמיד צריכים יציבות, במיוחד בכל הנוגע לאימוץ, לכן המטרה היא שהקטין יהיה במקום אחד שטוב לו בו, ויש להימנע מהעברת קטין ממקום למקום שלא לצורך. כמו כן, בית המשפט צריך לבחון את עמדתו של הקטין, במידה וזו אכן יכולה לבוא לידי ביטוי.

כשירות בדיני אימוץ:

בדיני האימוץ, קיים כלל כשרות, של מאמץ ומאומץ. קודם כל, ניתן לאמץ רק קטין, לא בגיר. כמו כן, הורה מאמץ, חייב להיות מבוגר מהמאומץ, לפחות ב-18 שנים. החריג לכך הוא במקרים שבהם המאמץ הוא בן זוג של הורה ביולוגי. כמו כן, אימוץ יכול להיעשות רק על ידי בני זוג ולא על ידי אדם יחיד. כך קובע סעיף 3 לחוק האימוץ.

דת של קטין:

חוק האימוץ אוסר על המרת דת של קטין. נסביר: אין אימוץ בין-דתי. כלומר, אם קטין נולד כיהודי, הוא יכול להיות מאומץ רק על ידי משפחה יהודית. כך גם קטין שנולד מוסלמי, לא יאומץ על ידי משפחה יהודית. העיקרון הוא שמירה על דתו של קטין. אגב, המרת דת, אסורה בכלל אצל קטינים, אלא באישור בית המשפט.

הורי הורים:

סעיף 11 לחוק האימוץ, גם מקנה זכות לסבים ולסבתות. הסעיף מחייב את בית המשפט לשקול את עמדתם של הורי ההורים, במקרים של קטין שהוריו נפטרו.

תוצאה של הליך אימוץ:

סעיף 16 לחוק האימוץ, קובע מהי התוצאה של צו אימוץ. הצו מקנה להורים המאמצים של הקטין המאומץ, את כל הזכויות והחובות של הורים לכל דבר ועניין. משניתן צו אימוץ, הוא גם מנתק את הקשר ההורי בין ההורים הביולוגיים לקטין.

לסיכום:

דיני האימוץ הם דינים מורכבים מאוד, בוודאי מבחינה רגשית. בשל המורכבות והרגישות, הגורם המוסמך והמכריע בדיני האימוץ, הוא בית המשפט לענייני משפחה, לצד גורמים נוספים – כגון עובדים סוציאליים, היועץ המשפטי לממשלה ועוד. מעבר לכך, במידה והדבר רלוונטי, נציע להיעזר בעורך דין משפחה בעל ידע וניסיון.

Similar Posts

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *