המעבר למגורים משותפים הוא שלב משמעותי בכל מערכת יחסים. מעבר הדירה הוא הזדמנות נהדרת לקבוע איך יראו החיים המשותפים. זה הזמן להחליט מה יכנס לדירה, מה יישאר בחוץ, מה יאוחסן אי שם או יינטש לעולמים ומה ימשיך איתנו אל החיים המשותפים.
אז החלטתם להתגרש.
הוחלט שאבא או אימא עוזבים את הבית, השיחה עם הילדים נעשתה והנה, יש לכם דירת שלושה חדרים שכורה, נטולת רהיטים ומכשירי חשמל, ואתם עומדים באמצע ולא מבינים מה עושים עכשיו. רוב המתגרשים מצליחים לסכם ביניהם מי ייקח מה, ואז גם למי שעוזב את הבית יש לפחות חלק מהתכולה. אבל לפעמים זה בלתי אפשרי וצריך ממש להתחיל מחדש, הרבה פעמים עם תקציב זעום.
פעם, כשהמשפחה הייתה מתפרקת, בדרך כלל האב היה עוזב את הבית ופוגש את ילדיו לעתים רחוקות לפרק זמן קצר. הילדים נשארו עם האם בביתם, כברירת מחדל, בכל המקרים שבהם האם הייתה נורמטיבית. היום אין הדבר כך. ההסדר של משמורת משותפת, כשלמעשה הילדים חולקים את זמנם בין שני בתים באופן פחות או יותר שווה, הופך להיות יותר ויותר פופולרי. אך אפילו במשפחות בהן אחד ההורים הופך למשמורן, להורה השני כמעט תמיד יש זכות להסדרי ראיה שמאפשרים לילדים לישון בביתו אחת לשבוע או לשבועיים, ולפעמים יותר.
מכירים את הביטוי שאומר שלאוהבים, רחב המקום גם בחור המחט? בפעם האחרונה שהתאהבתי, גיליתי עד כמה הביטוי הזה נכון. ומכיוון שהתחתנתי עם שותפי למחט, כנראה שזה בכל זאת עובד. את אהובי הכרתי בטוקיו שביפן, עת חלקנו יחד דירה יפנית טיפוסית בגודל של חדר שירותים. בדירתנו הזערורית היה מקום להכל והכל היה במקומו, חוץ מהפעמים שבהן עשינו בלגן.
היפני העירוני הממוצע גר בדירות זעירות ולכן נדירות הפעמים שיוזמנו אליהן אורחים. מפאת חוסר המקום היפנים מעדיפים לאכול בחוץ ובהתחשב באוכל היפני המדהים, גם אני הייתי בוחרת לאכול בחוץ אפילו אם הייתי גרה בארמון. משהותי הנהדרת בטוקיו למדתי להיות חסכונית במקום, וששני אוהבים ממוצעים בגודלם יכולים לחיות ברווחה גם בדירת חדר קטנטנה. למי שחי בדירה זעירה (מישהו אמר תל-אביב?) ועובר הסקפטיים שבינינו, הינה כמה טיפים עם עדות מצולמת